RSS
 

צער בעלי חיים

04 0:05

כלבת פאג חביבה

הפעם הרשומה לא תעסוק בדייטים ובמערכות יחסים, וזאת למרות שדווקא ישנם עדכונים לגבי הדייט האחרון שלי עם פלג שיעלו בקרוב. את הרשומה הזו אני כותב משום שהנושא בוער בי בשל סיפור שקרה לי שלשום בערב וקשור לסוג אחר של מערכות יחסים. מערכות יחסים שבין בני-האדם לבע"ח. אנחנו בני-האדם מנהלים קשרים יומיומיים עם חיות מחמד למיניהן. כלבים, חתולים ואפילו זוחלים הם רק חלק מרשימה ארוכה של חיות שהאדם לוקח על עצמו לטפל בהן. אפשר לומר שאנו, בני-האדם, חותמים על חוזה לא כתוב עם החיות אותן אנו מאמצים לבתינו. אנו מתחייבים לטפל בחיית המחמד ע"פ צרכיה, והיא מעניקה לנו את הדבר החשוב ביותר לאדם – חום ואהבה. אולם מה קורה כאשר אחד הצדדים מפר את החוזה? מה קורה כאשר מערכת היחסים הזאת מגיעה למבוי סתום? לגבי החיות התשובה ברורה. מספיק שפעם אחת החיה נושכת או שורטת את הבעלים שלה, והבעלים כבר יכול לשלוח אותה לרחוב או יותר גרוע- להרדמה. החיה לא יכולה להתגונן לא במילים ולא במעשים. בעל החיים יכול במקרה הטוב להיזרק לרחוב, ובמקרה הרע למות ע"י הזרקת רעל (בעצם אני לא כל כך בטוח מה המקרה הטוב ומה המקרה הרע). מישהו שאל את עצמו מה קורה כאשר האדם הוא זה שמפר את ההסכם? מה קורה כאשר החיה לא מטופלת כמו שצריך? לא משנה כמה החיה  תוזנח, היא תמשיך לדבוק באהבתה לבעלים שלה. היא לא מבינה שהבעלים שלה כבר לא אוהבים אותה ושלא אכפת להם ממנה. היא רואה בהם כאמא ואבא ואף יותר מכך. אז אם כן, מה העונש שניתן לאדם שמזניח בע"ח? ובכן, חברים, הסיפור הבא שקרה לי שלשום גרם לי להבין שהחוזה תקף רק על אחד מן הצדדים.


המקרה הבא קרה כשיצאתי לטייל עם הכלבים שלי. עשיתי את הסיבוב הקבוע בפארק שמאחורי הבית, ובדיוק כשהתכוונתי להיכנס הביתה שמעתי נשימות כבדות מאוד מאחורי. הסתובבתי לאחור ומולי עמדה כלבת הפאג היפה ביותר שראיתי. היא הייתה צהבהבה לגמרי למעט פניה השחורים ועיניה השחורות הגדולות שהסתכלו עלי במבט מתחנן לתשומת לב. ניגשתי אליה והכלבים שלי כרגיל התחילו להשתולל. היא לא נרתעה, להפך, היא נשכבה על הרצפה והביטה בהם בעיניים נוגות. קראתי לאחותי שתכניס את הכלבים הביתה, ואני הלכתי להביא לה מעט אוכל ומים. היא התנשפה בכבדות, ונראה היה שהיא הולכת להתעלף כל רגע. את קערת המים היא גמעה בשניות, כנראה הסתובבה בחוץ כבר הרבה זמן, וגם האוכל נגמר במהירות. הכנסתי אותה הביתה והכנתי לה כרית שתוכל לישון עליה, למרות שידעתי שלא אוכל לשמור את הכלבה אצלי, בייחוד כשיש לי שני פיקנזים אכזריים. הייתי בטוח שהיא הלכה לאיבוד אז אני ואחותי נסענו לביה"ח הווטרינרי כדי לבדוק אם יש לה שבב ואם היא צריכה טיפול רפואי (בכל זאת היא נשמה בצורה מפחידה).

עוד לא הספקנו להיכנס לווטרינר כשהמזכירה פנתה אלינו "שוב פעם הכלבה הזאת". התבוננתי בה במבט תוהה. "כל שבוע בערך מישהו אחר מביא אותה לפה, הבעלים שלה משחררים אותה כל הזמן. אנשים טובים מוצאים אותה ומביאים אותה לפה". כעסתי נורא. אני מודה, רציתי לשמור אותה אצלי, אפילו למעט זמן, עד שימצאו לה בית טוב. "אוקי" אמרתי "מה אפשר לעשות עכשיו?" היא חשבה ואמרה "תראה, בכל זאת הכלבה שייכת להם, יש לה שבב. הדבר הטוב ביותר שתוכלו לעשות הוא להחזיר את הכלבה למשפחה". הבטתי בכלבה והרגשתי רע. גם להחזיר אותה למשפחה וגם להשאיר אותה בבי"ח נראו לי פתרונות אכזריים. חשבתי לעצמי שאם אשאיר אותה פה יאלצו בעליה להגיע ולאסוף אותה. כך ילמדו לא להזניח את הכלבה המסכנה בצורה פושעת. הייתי בדרך להיכנס לאוטו ולנסוע כששוב שמעתי נשימות כבדות ומוכרות מאחורי. פתחתי את דלת האוטו ואמרתי "טוב נו, תעלי".

הגעתי לבית של הכלבה (ששמה זינה לפי מה שאמרו לנו בבית החולים), צלצלתי בפעמון השער ואת הדלת פתחה אישה בסביבות שנות ה-40 לחייה (סלחי לי, גברתי, אם טעיתי בגיל). היא הכניסה את הכלבה לתוך הבית, עם הרצועה והקולר שאני הבאתי לה מהכלב שלי, וטרקה לי את הדלת בפרצוף. צלצלתי שוב ואמרתי "גברתי, הקולר והרצועה שייכים לי". היא הורידה את הקולר והרצועה בפראות, זרקה אותם עלי ואמרה "חבל שכבר לא לקחת את הכלבה לעצמך אם כבר שמת עליה קולר". "רגע, אתם לא רוצים אותה?" שאלתי בקול נדהם, אבל הדלת כבר נטרקה בפניי. הספקתי להעיף מבט אחד אחרון בזינה, ומה שקרע את ליבי היה זנבה הקצר שמתנפנף בשמחה מאחוריה. נראה היה שהיא הייתה שמחה לחזור הביתה, אבל לא נראה ששמחים לקבל אותה חזרה…

מה אפשר לעשות? ובכן אין לנו הרבה מה לעשות מלבד לפרסם את הרשומה הזאת בכמה שיותר מקומות בכדי שכולם יראו את היחס שיש לאנשים לבע"ח. כולם צריכים להכיר את זינה הפאג המסכנה שהמשפחה שלה משחררת אותה לחופשי. אולי אפילו המשפחה שלה תראה את הרשומה וקצת תתבייש בעצמה.

עשו לייק כדי להביע את תמיכתכם במאבק! ספרו את הסיפור למכריכם ונקווה שיותר אנשים יפגינו קצת חמלה. אני מבטיח שאשתדל להיות הקול של אותן החיות הדוממות ומקווה שתהיו כך גם אתם.

בנוסף, אשמח לקרוא את תגובותיכם בנושא, האם אתם מזדהים? חושבים שהגזמתי? והאם מישהו יודע מהי הדרך החוקית להתמודד עם בעיות מעין אלו?

 

השאר תגובה

עליך להיות מחובר כדי להגיב.

  1. פילוסוף רוחני אוהב

    4 ביולי 2011 ב- 16:11

    פעם עברה אמי ליד בית וראתה שהכלבה הסתבכה בשרשרת ונחנקת. מיד נכנסה לבית והודיעה לבעלת הבית. בתגובה הביטה בה במבט מזלזל כחושבת מה היא בכלל מטריחה אותה בגלל כלבה, ואמרה שכשבעלה יבוא יתירה. אמי יצא והתירה את הכלבה. לנו היו כמה כלבים וכלבות. אני הכי אוהב חתולים.

     
  2. shani

    5 ביולי 2011 ב- 19:18

    ג'וני כל הכבוד!
    ממש כואב הלב לשמוע על דברים כאלו ואני מתנחמת בכך שיש כמה אנשים שכן אכפת להם ודואגים לבע"ח המסכנים..