RSS
 

הבלדה על ג'וני

01 2:53

לא דומה למאיה בוסקילה?

ישבנו בפאב מוכר בתל אביב. השעה הייתה 4 אחה"צ, החלטנו לשכוח קצת את טרדות היומיום ואת המבחנים, בכך שנשב בפאב ונדבר. כך מצאנו את עצמנו אני ולירון, יושבים ומדברים על החיים. בפאב היו מעט אנשים, וזה התאים בדיוק למה שרצינו… שקט. המוזיקה לא הייתה רועשת במיוחד, והאווירה הייתה דיי דיכאונית, מה שהיה מצוין משום שזה התאים למצב רוח הדיכאוני שהיינו בו. המבחנים המעצבנים הללו חשבתי לעצמי שעה שהתבוננתי בכוס המשקה הריקה שלי. את המבחנים שלי כבכר סיימתי, אבל לירון היה עדיין עמוק בתוך מועדי ה-ב', ולכן לא יוצא לנו להיפגש יותר מידי. לידנו ישבה בחורה מאוד מושכת שלבשה מכנסיים שעוצבו ע"פ אופנת הננו וחולצה שחורה צמודה, אחת המלצריות שכנראה הייתה בהפסקה. הנפתי את כוסית הוויסקי שלי כמתכוון לעשות ל"חיים", היא הניפה את כוס היין שלה לעברנו. "לחייכם" אמרה במבטא אמריקאי. עשינו ל"חיים" באוויר. המשכתי לדבר עם לירון, כשלהפתעתי היא קמה ממקומה, והתיישבה לידנו. "קוראים לי קיילי" אמרה. אני ולירון הצגנו את עצמנו, וכך התחילה שיחת חולין נעימה. הספיקו לי חמש דקות של שיחה כדי להבין שהבחורה מטורפת, ושהיא מסוג הבחורות שאוכלות גברים לארוחת בוקר, היא התחילה לדבר על הגברים הישראלים, ועל כמה היא אוהבת סטוצים וכאלה דברים. היה זה רק אחרי שלירון נאלץ ללכת כשהיא הציעה לי, לבוא אליה היום בערב, ול"חגוג" איתה ועם חברה שלה…

אתם מכירים את הסיפורים האלה שאתם יודעים שיכולים לקרות רק לכם? אז הסיפור הזה הוא מסוג הסיפורים שיכולים לקרות רק לי, ועובדה שגם ללירון הייתה את ההזדמנות להצטרף לחגיגה שקיילי ארגנה באותו הערב, אבל סירב בנימוס. אני לעומת זאת קפצתי על המציאה. שתי בנות ביחד, במיטה, אחת מהן ברמנית שנראית פיצוץ, ואת השנייה לא ראיתי, אבל כמה מכוערת היא כבר יכולה להיות? שאלתי את עצמי בדרך הביתה. גם אם היא תהיה מכוערת, זה לא משנה את העובדה שקיילי תהיה שם, וקיילי נראית מצוין. רק דבר אחד העיב עליי ועל השימחה שחשתי , וזה היה המשפט שאמרה קיילי לפני שיצאתי מהפאב "תבוא עם ראש פתוח". מעניין מה זה אומר…

קבענו להיום בערב, כבר הספקתי לשכוח את מילותיה של קיילי, מה שזכרתי היה שהיא דיברה על השותפה שלה לדירה. "בחורה עדינה ויפה, דומה מאוד למאיה בוסקילה" זה היה הציטוט המדויק שנאמר בעברית העילגת של קיילי. המשפט הזה הרגיע אותי קצת, מאיה בוסקילה נראית טוב, אז כנראה גם השותפה שלה. יצאתי מהבית לכיוון ביתה של קיילי, היא שוכרת דירה בנחלת בנימין עם השותפה שלה. היא לא אמרה לי את הכתובת המדויקת, ורק אמרה שכשאני מגיע לאזור שאתקשר אליה. הגעתי לאזור, ופתאום קלטתי ששכחתי קונדומים, נכנסתי לחנות הקרובה ובפרץ אופטימיות קניתי חבילה שלמה… הולך להיות לילה ארוך גיחכתי לעצמי.

צלצלתי לקיילי, היא ענתה ונשמעה עסוקה נורא " אני אתעכב קצת בעבודה, בכל מקרה גרלין, השותפה שלי, כבר מחכה לך אז תיכנס" היא הסבירה לי איך להגיע מאזור נחלת בנימין לבית שלה, ואני עקבתי אחר ההוראות בדייקנות, בכלל לא חשדתי לרגע שהשם גרלין הוא שם קצת מוזר. לאחר כמה פניות בדרכים לא מוכרות הגעתי לשכונה של קיילי. האזור נראה כמו מחנה פליטים. פחי זבל על הרצפה, הומלסים ונרקומנים זרוקים ליד הדלתות והכי גרוע חתולי זבל שזורקים לי מבטים מרושעים של "תתרחק מפח הזבל שלנו". האמת היא שפחדתי, פתאום צצו לי בראש כל מיני מחשבות על רוצחים, משוגעים, נרקומנים ומחבלים, שיכול להיות שבזה הרגע מסתכלים עליי מתוך אחת הסמטאות החשוכות, ומחכים לשנייה בה אהיה פגיע ביותר כדי לאנוס\לשדוד\להרוג\ לבצע בי את זמם. התקשרתי ללירון, תמיד כשאני יוצא לאיזו הרפתקה כזו או אחרת אנחנו דואגים שהוא יהיה על הקו מהבית שלו, ואם קורה משהו חמור הוא יודע לקרוא למשטרה, או לצאת בעצמו. הפעם הוא למד למבחן חשוב, ואחרי שהוא סיים לעשות מצפון על זה שהוא לא לומד בגללי, ועל זה שאם הוא ייכשל בתואר בגלל השטויות שלי, אני אצטרך לפחד ממנו יותר מכל אנס, רוצח או משוגע שנמצא בבית של קיילי, אך בכל זאת הוא נשאר על הקו.

הגעתי אל פתח הבניין של קיילי, והתחלתי לעלות במדרגות. הקירות מתקלפים, אין אור במסדרון וצחנה נוראית של זבל ליוותה אותי בדרכי למעלה. התקשרתי למספר של גרלין, כדי להודיע לה שאני כמעט בבית שלה. כאשר נשמע צליל החיוג נזכרתי במשפט של קיילי "תבוא עם ראש פתוח", המשפט בשילוב השם המוזר של השותפה שלה גרמו לבטן שלי לעשות סלטה, אבל עדיין לא הבנתי באמת מה מחכה לי למעלה. פתאום רצה לי בראש סצנה מתוך הסרט ממזרים חסרי כבוד, באחת הסצנות האחרונות בסרט בראד פיט אומר "שאם משהו טוב מידי בשביל להיות אמיתי, אז כנראה שהוא לא". מה הסיכוי שבחורה יפה כמו קיילי, שיש לה שותפה שנראית כמו מאיה בוסקילה לא מוצאת גבר שיצטרף אליהן?? אני מכיר גברים שהיו מוכרים את ההורים שלהם בשביל הזדמנות כזאת. כל העניין כבר ממש לא הסתדר לי בראש, אבל כעת הייתי כבר מטרים סופרים מהיעד. גרלין ענתה, היה לה קול מוזר ומעורר חשד "תעלה מאמי, אני מחכה לך, קומה שלישית, השארתי את הדלת פתוחה, פשוט תיכנס". הקול שלה הזכיר לי איזה מישהו שלמד איתי פעם בשכבה…

עליתי לקומה שלישית, מריץ סרטים בראשי, משרטט נתיבי בריחה מהירה, ומעלה במוחי תנועות מהקרב מגע שלמדתי בתיכון. הדלת הייתה פתוחה במעט, כך שרק חריץ קטן נשאר. לא היה לי אומץ לפתוח את הדלת לרווחה. התרחקתי מהדלת כאילו היא ממלוכדת, הנשימות שלי נהיו כבדות, והלב דפק כמו משוגע. בפנים יכולתי לראות מהחריץ הקטן שנשאר שהבית חשוך לגמרי. "לירון" לחשתי לטלפון "אתה עדיין כאן?" "כן" ענה בחוסר ריכוז, ואז הדלת נפתחה… עצרתי את נשמתי. מאחורי הדלת עמד מה שנראה כמו… קוקסינל. "חמוד תיכנס" אמר לי היצור המעוות שעמד מולי, הפאה שהייתה לו על הראש סטתה קצת הצידה בצורה מרושלת, היה לו שפם דליל מעל השפה, והנורא מכל… הוא היה עטוף בחלוק משי אדום, ורק כפות רגליו השמנמנות והוורדרדות (כנראה הוא היה גם קוקסינל אשכנזי) בצבצו תחתיו. "לירון" צרחתי לטלפון בפחד ואימה "זה קוקסינל!" משם הכל החל להתדרדר (כן, אפילו יותר נמוך ממה שכבר היה). לירון צווח לי בטלפון "תצעק עליו, תצעק עליו, הוא שיקר לך במצח נחושה". הקוקסינל צעק "תלך מכאן, תלך מכאן", ואני פשוט ברחתי משם כאילו ראיתי שד…

חזרתי הביתה עצבני. לירון שכח שהוא צריך ללמוד, וצחק עליי כמה שעות בטלפון. הדבר היחיד שלמדתי מהסיפור הזה, הוא שיש סיפורים שיכולים לקרות רק לאנשים מסוימים, ובמקרה הזה רק אני יכול לצאת לפגישה עם שתי בחורות, ולסיים את הערב בכך שאני בורח מקוקסינל

 

השאר תגובה

עליך להיות מחובר כדי להגיב.

  1. מיפי

    6 בספטמבר 2011 ב- 21:29

    ןמה עם הקוקסינל??? בטח נבהל המסכן… גם להיתקל בך זה לא כ"כ נעים 🙂