RSS
 

דייט בבית הקברות

01 21:19

את באה לפה הרבה?

אני יושב עכשיו בהרצאה ממש משעממת, וכל חיי רצים לנגד עיניי. הייתי בטוח שזה קורה רק מתי שעומדים למות, אבל כנראה שזה קורה גם כשממש משעמם. במהלך השיטוט שלי בנבכי הזיכרון, חזרתי לתקופת השירות שלי בצבא. נזכרתי בסיפור משעשע מאוד, שלמרבה ההפתעה קרה כשהלכתי לייצג את הגדוד באזכרה של חייל שנפל במלחמת לבנון הראשונה. נשמע מוזר? ואם קשה לכם להאמין אז האמת אפילו יותר גרועה ממה שאתם מדמיינים…

ישנתי במגורים אחרי לילה ארוך של שמירה. בעוד אני משלים שעות שינה יקרות מפז, הרגשתי יד מנענעת אותי. "אין מצב שאני קם" מלמלתי כשעיניי עוד עצומות, אבל היד העיקשת לא הפסיקה. שחררתי בעיטה קטנה, ופלטתי אנחת תסכול. פקחתי את עיניי וראיתי את הקצין שלי גוחן מעלי. "קום, אנחנו יוצאים לייצג את הגדוד באזכרה" אמר בקצרה. התגלגלתי מהמיטה בעצלנות.
"תעלה על מדי א', ותחכה לי בש"ג"
התלבשתי בקושי, המדים היו מקומטים לאללה, לבשתי אותם בכל זאת.

נסענו ברכב, ואני נאחז בכל שניית שינה מאחור. עצרנו לאכול שווארמה בדרך. בלסתי לאפה ענקית, מה שלא תרם הרבה למדי הא' שהיו גם ככה קטנים עלי. אפשר לומר שהחום הכבד, המדים הקטנים והמקומטים, בנוסף ללאפה שאכלתי גרמו לכך שהרגשתי מגעיל, עייף ומגושם.
הגענו לבית הקברות, והטקס התחיל. במהלך הטקס המחשבות שלי נדדו למקומות אחרים. אני לא זוכר מה הטריד אותי באותה תקופה, או על מה חשבתי, אבל אני זוכר שהרגשתי ממש רע. לפתע קלטתי אותה מסתכלת עלי, חיילת לבושה במדי הנח"ל. היה לה שרוך סגול וכומתה ירוקה בהירה, שתאמה באופן מדהים את העיניים הירוקות בהירות שלה. לרגע חשבתי שאני מדמיין, אני נראה כל כך מוזנח ומרגיש כל כך רע, שלא האמנתי שיש לה מה להסתכל עליי בכלל, אבל היא אפילו קרצה לי. בשלב הזה, הייתי בטוח שהיא בכלל מפלרטטת עם מישהו מאחורי, אבל לא, היא הסתכלה ישירות אלי.
בסוף הטקס התארגנו ללכת, כמעט נכנסתי לרכב, כשהרגשתי יד עדינה על כתפי. הסתובבתי לאחור, ומולי עמדה מש"קית הת"ש מהנח"ל.
"רציתי להגיד לך שלום, לפני שאתם הולכים" אמרה לי.
הייתי בשוק. היא חייכה. אולי זה ישמע מוזר, אבל כל הזמן חשבתי על כך שיש לי ריח של שווארמה מהפה. הרכנתי את הראש כדי לא לפלוט עליה אדי שווארמה.
"אז נחליף טלפונים?" שאלה בחיוך. ממש אהבתי את הישירות שלה, בד"כ לא קורה לי שבחורה מתחילה איתי בצורה גלויה כל כך, ואם לומר את האמת בטח לא כשיש לי ריח של שווארמה ואני עשרה קילוגרמים יותר ממה שאני עכשיו.
הנהנתי בראשי לחיוב, והוצאתי את הנייד שלי. החלפנו מספרים. חזרתי לרכב הצבאי, רק בשביל לראות את הקצין של מחייך חיוך ממזרי.
"רק אתה, ג'וני, מסוגל ללכת לאזכרה של חייל ולצאת משם עם מספר טלפון של בחורה" אמר כשנסענו לכיוון הבסיס.

לבחורה קראו דניאל. דיברנו מספר פעמים בטלפון, אבל היציאות שלי והמיקום הגיאוגרפי שלה, גרמו לכך שבשלב מסוים הקשר התנתק, ואפילו לא הספקנו לצאת לדייט. מצאתי את עצמי בכיתה מהרהר בסיפור הזה, בזמן ההרצאה הנוראית, חשבתי על זה שהיום כבר אין בנות כמוה. בנות שמספיק בטוחות בעצמן כדי להתחיל עם בנים.

 

השאר תגובה

עליך להיות מחובר כדי להגיב.