RSS
 

החברה הראשונה

10 0:17

החברה הראשונה כל אנשי האסטרולוגיה למיניהם דואגים לעוות את פניהם, כאשר הם שומעים שאני מזל סרטן. "אתה רגיש?" שואלים באותו מבט מזוגג וחלול שאתו החלה השיחה. אז לא, אני לא רגיש, אבל יש תכונה שאומרים שמאפיינת את בני מזל סרטן, ולצערי, מאפיינת גם אותי, שנקראת בלשון האסטרולוגים "חובבי נוסטלגיה". אני לא יודע בדיוק מה זה אומר, אבל איך ששמעתי את המילה נוסטלגיה נזכרתי בחברה הראשונה שלי.

הסיפור מתחיל בתיכון, בכיתה י"א 3. הייתי צעיר, נמרץ ורענן, וכמובן כיאה לבחור בן 16, לא ענינו אותי הרבה דברים למעט, בחורות, ציצים וציצים (יש אנשים שיגידו שלא התקדמתי הרבה מאז). את מאי ראיתי לראשונה במסגרת אימוני כושר קרבי, ומהשנייה הראשונה שראיתי אותה, ידעתי שאני רוצה אותה. בחורה רזה עם שיער בלונדיני ארוך גולש, וזוג עיניים כחולות בהירות שאתה יכול למצוא את עצמך שוקע בתוכן. מאותו היום התחלתי במסע כיבושים אובססיבי שהתחיל בלשנן את מערכת השעות שלה בע"פ והסתיים בלעקוב אחריה לשיעורים ו"במקרה" לפגוש בה. אני, הייתי טירון בשוק הדייטינג, ולא ממש ידעתי איך להזמין בחורה לצאת.

היה זה יום קיץ חם כשהחלטתי לאזור אומץ ולגשת אליה. בדיוק חזרתי מאימון של נבחרת ריצת שדה (אל תדאגו התקלחתי לפני שניגשתי אליה), היא עמדה ושוחחה עם כמה בנות מהשכבה שלה. נגשתי אחוז חיל ורעדה אל קבוצת הבנות, שהבחינה בי והשתתקה.
"מאי" פתחתי בקול צרוד. "אני רוצה לדבר אתך על משהו" הכרזתי ולא הבנתי בכלל כמה טיפשי זה נשמע.
היא הביטה בי עם עיניה הכחולות, וכמעט שיכולתי להרגיש אותה קוראת את המחשבות שלי.
"סבבה" אמרה לפתע ולקחה אותי הצידה.
"אמממממ" פלטתי בקושי, אני לא יודע למה, אבל אני בהחלט זוכר שהיה לי ממש קשה לשאול אותה את השאלה, כמעט חשבתי לוותר על העניין, אך בסוף זה יצא "את רוצה אולי לצאת איתי?" ירקתי את המילים מהפה.
היא חייכה, "הייתי שמחה לצאת אתך, אבל יש לי עבודה מאוד חשובה להגיש באנגלית, ואני בחיים לא אספיק לסיים אותה עד שבוע הבא".
כשהיא אמרה את המילים "עבודה באנגלית", ישר חשבתי כל כך שיש לנו את אותה מורה לאנגלית, ובמקרה (או שלא במקרה), המורה הזו גם ממש מחבבת אותי.

ניגשתי לחדר המורים בצעדים נמרצים. ראיתי אותה עומדת בחוץ, "אפי" קראתי אליה "את חייבת לעזור לי" אמרתי כאילו מישהו דקר אותי בזה הרגע.
"מה קרה?" נבהלה המורה. התחלתי לספר את הסיפור על מאי. "את מבינה" סיכמתי "היא בחיים לא תצא איתי, כל עוד היא צריכה להגיש את העבודה הזו" המורה חייכה.
ידעתי, היא מהמורות האלה שאוהבות להרגיש צעירות, ולחשוב שתלמידים באים אליהן עם כל מיני בעיות.
"טוב, ג'וני, יש לה דחייה של שלושה ימים במועד הגשת העבודה" אמרה לי בחיוך מבין, "וחסר לך שאתה לא מספר לי איך היה", הוסיפה בקריצה.

הדייט היה אחד מהדייטים המוצלחים שהיו לי, ובאמת אח"כ נהיינו חברים… לחודש. תמיד אני נזכר בסיפור הזה, כשאני חושב על עולם הדייטינג המסובך והמורכב של היום. פעם המחוות הקטנות האלה של חיזור היו מספיקות כדי ליצור קשר. היום, התחושה היא ששום דבר כבר לא מספיק.

 
אין תגובות

פורסם ב- כללי     

 

השאר תגובה

עליך להיות מחובר כדי להגיב.