RSS
 

בלדה לכובש

07 20:57

"קדימה הסתער"

התכופפתי כאשר הכדורים שרקו מעלי, אחד פגע מאחורי חומת הקרשים שהגנה עלי. מן הצד השני, לירון זחל מנסה לתמרן למכסה שלי. זעקת כאב נפלטה מפיו, והאפוד שעטה על גופו התמלא בצבע אדום.
"לירון!" קראתי בבהלה.
"זהו, ג'וני, זה הסוף.. פגעו בי כבר שלוש פעמים. אני צריך לצאת." הוא קם מרים את ידיו באוויר.
הסתכלתי מאחור על שאר הבנים, כאשר הבנות לא הפסיקו את מטח כדורי הצבע. מכל המקומות שאפשר לצאת אליהם לדייט, טלי, בחרה דווקא לפיינטבול.

היא רצתה שאבוא לערב  עם החבר'ה שלה מפקולטה להנדסה, ואפילו אמרה שאני יכול להביא חברים, אז הבאתי את לירון ורעם למשחק פיינטבול אכזרי. כבר בשנייה הראשונה שראיתי את החבר'ה שלה מהפקולטה, הבנתי שזה הולך להיות סיוט. אני חושב שהמילה עקומים יכולה לתאר את חבורת האנשים שעמדה מולי והביטה בי בעיניים ממושקפות בצורה הטובה ביותר. בעצם, אני סתם מכליל, חוץ מחנונים ממושקפים, היו שם כמה "סטלנים" עם זקן לא מטופח וסנדלי שורש. חוץ מזה היו שם כמה אנשים (ספק אם המילה אנשים יכולה לתאר אותם), שמאוד בעניין של ללבוש חולצות שחורות עם ציורים של גולגולות ועגילים שמעטרים את הפרצוף המכוער גם ככה שלהם. הבטתי בטלי, ולא האמנתי שבחורה כל כך חברותית, יכולה למצוא את עצמה בין האנשים האלה.

התחלקנו בנים נגד בנות, דווקא הבנות נראו פחות או יותר נורמליות, לפחות ביחס לבנים, ואפילו היו חברותיות במידת מה. הבנים, סירבו בתוקף להחליף אתנו משפט שכולל יותר משלוש מילים, אבל נראה לי שזה דווקא עבד לטובתנו. בחוסר חשק עטיתי עלי אפוד פלסטיק מטונף, מנסה להתעלם ממבטי השנאה שרעם ולירון שגרו לעברי.
"חבר'ה, שלושתנו נשארים ביחד" אמרתי להם, בתקווה שלפחות נהנה אחד מחברתו של השני.

המשחק התחיל, אני רעם, ניצלנו את המיטב שההכשרה הקרבית שלנו יכולה לספק לנו, אבל, לצערי, הבנים האחרים התייחסו לרובה הצבע, כפצצת אטום. הבנות, לעומת זאת, לא הפסיקו לירות. יצא שעל כל כדור שיצא מכיוונינו, הגיעו עשרה מכיוון הבנות. ניסיתי לאתר את טלי, וראיתי אותה משתוללת כמו ילדה קטנה. צחקקתי לעצמי והבטחתי שאני לפחות אנסה ליהנות מהעניין.

לאחר כמה דקות כבר היינו ממש בתוך המשחק, חזרנו לימי הטירונות: זחלנו, דיגלנו והתגלגלנו בין המכשולים, יורים בבנות הפקולטה להנדסה. המצב היה קשה. רוב הבנים היו בחוץ, אם זה בגלל שנפגעו מהכדורים, או בגלל שהחליטו שלא בא להם לשחק. בשלב הזה לירון נפגע שלוש פעמים, ואני ורעם נשארנו עם עוד חמישה בנים. החלטתי לסיים את המשחק הזה בהתקפה אחת נועזת, הדמיון שלי השתולל ובמוחי רצו כל מיני סרטים כמו: לב אמיץ, שר הטבעות ומלחמת הכוכבים, שבהם מראים חיילים שלא מפחדים להסתער על מותם הוודאי. התבוננתי בחיילים שלי ומהר מאוד המציאות הכתה בי. חמישה חיילים שניים מהם בעלי משקל עודף, עוד אחד עם אלרגיה לאבק ואני ורעם.
"תקשיבו חבר'ה" אמרתי מביט במסכות המגן שלבשו. "בוא נסתער עכשיו כולנו יחד, בבת אחת".
הם הביטו בי מבעד למסכה ולא ענו.
"תחשבו על זה" אמר רעם "הסתערות אחרונה, ונוכל ללכת מכאן".
הטיעון של רעם שכנע אותם הרבה יותר מהר, מהטיעון שלי.
"הרעיון הוא להסתער עם הכי הרבה רעש שאתם יכולים, כדי ליצור הרתעה."
"בספירה שלי… אחד" הם נדרכו
"שתיים" הרמתי את הנשק.
"שלוש… התסעררררררררררררר" יצאתי מהמכסה צורח כמו משוגע. אני באמת לא יכול להגיד כמה זמן רצתי כמו אידיוט, כשקלטתי שאף אחד לא הסתער איתי. נעצרתי במקום, במרכז השטח הפתוח.
"איפה את…" כמעט שאלתי כשגל של כאב חלף בכתפי. עוד לא הספקתי להביט בכתפי שמסכת  המגן שלי התמלאה בצבע. ואז, זה קרה, מצאתי את עצמי מוקף בחבורת בנות צמאות דם, שהקיפו אותי כמו עדת קניבלים וירו בי כדורי צבע ללא רחם.
"אני נכנע…" ניסיתי לצעוק, אבל איפשהו בין ה-נון ל-כף קבלתי מטר נוסף של כדורים.
הן לא עצרו גם כששכבתי על הרצפה מתפתל מכאבים. לאחר כמה שניות של לינץ' מטח הכדורים פסק. אני עדיין חי, חשבתי לעצמי ממש את גופי הכאוב. הרגשתי את ידה של טלי מורידה את מסכת המגן שלי, היא חייכה את החיוך שלה ונישקה אותי בפה.
"גיבור שלי" אמרה בחיוך  "כשנגיע הביתה, אני אעשה לך מסאג'" הוסיפה בקריצה.

דידיתי למכונית של טלי, ראיתי על הפנים שלה שהיה לה ממש כיף. התבוננתי בכמה שטפי דם כחולים שעיטרו את גופי.  בסופו של דבר גם אני נהניתי, אבל מעבר להנאה הסתמית, קבלתי שיעור מאוד חשוב לחיים. "עם סטודנטים להנדסה אמורים לבנות גשרים, לא להסתער…"

 

השאר תגובה

עליך להיות מחובר כדי להגיב.